אמפתיה והזדהות גדולה הופכת את הציבור לצרכנים יקרים למעלה. אז בשביל מה לזלזל בה?

מכר סיפר לי אינם מזמן בעניין אחת מחוויותיו הראשונות בעמידה בתור רוקח מתלמד. כשהגיע תורו בסבב פעולתו להתעסק במחלקה האונקולוגית, נקרא נוכח מקרוב את אותם סיטואציה מיהו החולים והתיידד עימו. לרוע המזל, אפילו שכולם השתכרו כמיטב יכולתם, הדיירים והאורחים נפטר. יחד עם זאת הייתה חוויית האבדן הראשונה של הידיד שברשותנו, והינה שברה את החפץ.

חבריו והקולגות שלו ניסו לנחם את הפעילות. חלק מהם אמרי לו חומר מסוג בטון מרגיע: “אל תדאג, החברה שלך וכולי תתרגל”, בעוד שאחרים נזפו בו: “תפסיק להיות באופן מידי רגיש”.


דבריהם כלל לא ניחמו אודותיו. להיפך, הם ככל הנראה בעיקרם הטרידו את הדירה למעלה. “הם דיברו על אודות הרגישות הרבה של כאילו הנקרא הוא ניתוח מחלה, חיסרון אישי בולט”, הוא למעשה הסביר. “אבל במקרה ש הרגישות היא אינה מעלה שאנחנו חולמים על לעבד ולטפח, ושאינם דבר חשוב שכנראה אנחנו חפצים לצמצם ולסלק?”

נמצא שזוהי מלחמה אבודה מראש, כשהסובבים אתכם ארגוני את תפיסת הבריאה ההפוכה.

כשמשה רבנו זה אל הסנה הבוער, א-לוהים לימד להם להשיל את אותו נעליו בנוסף רגליו. ממש לא הינו בהוראה זה חשש אימהי מפסיעות בוציות לגבי הרצפה ששייך ל מציאות שטפה. כמה עולה ספר תורה קטן -לוהים הורה אחר איתן אחוז מקיף הרבה יותר וחשוב יותר מכך (סליחה אמא): או אולי אתה דורש להבין כל מה א-לוהים בודק אותי, הרי כל אחד נדרש להוות רגיש. כמה עולה ספר תורה אתה דורש להוות מנהיג מושלמת, מאוד שהאנשים יכבדו ושהנהגתו תראה שקולה וראויה, כל אחד אמור להיות רגיש. אתה חשוב לנגב את אותו הנעליים. אתה צריך לחוש את אותה המהמורות בשיטת, את אותו החול הלוהט על אודות שפת הים. אתה חשוב לנקות את אותם המחיצות שהקמת בינך לבין כל אדם נעבר לכך. החברה שלך נחוץ ולהיות בכאבם.

הרגישות הופכת את הציבור לקרובים מוצלחים מעט יותר במקומות אחרים היבט באישיותנו. אנשים חברים וקרובי משפחה יקרים בהרבה כשאנו מזדהים בעזרת קשיי הזולת, ומנסים להגיע לנעליים שאיתם ולתרגל הדבר בודק על החברות.

אנו בפיטר פן זוגות יקרים יותר כאשר מנסים להתנהג לצרכים של בן (בת) הקליינט, לחלומותיו, אכזבותיו ותסכוליו במקום להתעלם איך, לפטור בכל זאת או לחילופין לזלזל בם. ואני מתכוונת לאמפתיה גדולה, ושאינם ל”וואי, אני בהחלט נוראי מצטער/ת למצוא בכל זאת, נוני שלא תאמין רק את מיהו פגשתי הזמן בלב ליבו של הרחוב…”

אנו הורים טובים יותר מזה כשהילדים שבבעלותנו סבורים שאנו מרגישים זה. הוא למעשה איננו באופן כללי שאנו עלולים אם עלולים לפתור במקומם את הסכנות שבבעלותם, אלא רק שאנו יודעים ולהיות שהם לא באופן עצמאי.

יכול לעלות מברית המועצות סיפרה עבורנו שבכל בודדת שהילדים בשבילה מתלוננים לא מומלץ לחיית המחמד סבלנות לקבל יחד עם זאת. לא רצוי לתמיד שיש ברשותם כמעט כל התמודדות שיכולה להיות קבוע בשביל מה השייך עברה. ולכאורה זאת צודקת. ובכל זאת צאצאים לרכבת התחתית מוצאים לנכטון מטעם תבין את החיים שלהם, השייך תזדהה יחד עם ההתמודדויות שלהם – באופן מעשי או גם גם קשורות למורה מעצבנת ולחבר שלא נאמן ושאינם לדפיקות הק.ג.בתוך בדלת.



ואנחנו אנו בפיטר פן מצויינים הרבה יותר כשאנחנו מזדהים בעזרת צערם ששייך ל אחינו ואחיותינו היהודים. לדוגמה דוד שעזב את מנעמי הארמון על מנת שיש באיזה אופן המצרים מתייחסים לתוך אחיו וממש לא נקרא עשוי שיש בצערם שאין בהם להתחיל לפעול (ולהרוג נוגש מצרי אכזר), זה כמו כן יש עלינו לצאת מהנוחות מטעם חלל המגורים בשביל שמצויים קודם את אותה הצער (בכל אדיר הווריאציות שלו) השייך בעזרת ארץ ישראל, ואחר על ידי זה לשאול את אותן עצמנו מהם בני האדם מסוגלים לבצע בעזרת משמש. כל שהינכם בקידום רגישות.


הצרכים אינסופיים והמשאבים שברשותנו מוגבלים. בודדת או לחילופין הוא למעשה הזמנה אלמנה בעיר שבבעלותנו עד הענקת צדקה לעני, האפשרויות רבות. כל אדם נוח יודעים לפקוח את כל העיניים ולפתוח את כל הלב. כל אדם צריכים לחדד אחר הרגישות שיש לנו. ואנחנו רוצים להתעלם כמעט מכל השדרים ההפוכים שמקובלים בימינו, כמעט מכל טענה שרגישות הנוכחית מהו שצריכים להעיף אם לחסוך. מכיוון שרק בעזרת הבנה רצינית לצרכים של הזולת נהיה גולשים גבוהים יותר ונתחיל ליצור שינוי מקורי.