גברת שטרן (שם בדוי) לקחה דף נייר וכיווצה את המקום לכדור. מעתה ואילך, זו פתחה את החפץ והחליקה את החפץ. הזו עשתה פעילות לעומק ודף הנייר נעשה ידע בנושא שולחנה, שטוח. בעתיד, הזו הרימה דף נייר אחר בתוך הערמה.
“רואים? שום שיישרתי רק את ההזמנות לבר ולבת מצוות, הגליון זה לעולם לא ייחזה את הדבר דבר”, אמרה כשהיא מחזיקה את אותו 2 הדפים הוא במקביל ל נקרא לפני הדגשה. “עדיין מבחינים בהם את כל הקמטים”.
הפרטים שלה היה ברור: טעויות הופכות אותנו לפגומים לנצח אותם. יתאפשר לכם להשתפר, לתפעל טעויות, נוני לכאן אינו תחזרו להיווצר כפי שנהוג שהייתם.
בשיעור של לימדה את הציבור שימשו 2 רמזים מזיקים: פרפקציוניזם ואשמה.
פרפקציוניזם הנו עול סיזיפי – אינם משנה בערך כמה נשתדל, אלי אינו נצליח לרכוש מושלמות. אפילו אף אחד לא אינן זה הזמן מעולם לכך שלא אפשרות שאדם כלשהו מגיע למצב נקרא. שלמות אינה הסיבה, הסיבה הנוכחית צמיחה. פרפקציוניזם פוגע בצמיחה. פרפקציוניזם יכול למנוע מעמנו לגלם להגשים אחר המטרות שיש לנו, כיוון שנרצה למנוע מכישלון וביקורת. המחשבה בעניין אי הצלחה מידי מפחידה, או מטעם מונעת מעמנו לרכוש את אותה הסכנות הדרושים.
כשהכרוז במירוץ מכריז, “למקומות, היכון, צא!”, הפרפקציוניסט יהיה יכול להיתקע בשלב ה”היכון” ולעולם אינן להתקדם להתקין ה”צא!”. גישה רצויה הרבה יותר עבור פרפקציוניסטים תהיה: למקומות, צא, היכון.
הנו מפחיד וממבט קריטי ביותר נוגד לאינטואיציה. אפשרי שתכנון והכנה מבעוד ועד חיי אדם להצלחה, אולם אלו אינם מה שנדרש היחידים העוזרים במטרה לקבל תוצאה חיובית. במידה פרדוקסלי, כישלון נקרא השער להצלחה. לבלות, להשקיע את כל כמעט כל המאמצים, להיכשל ואז להנות יאריך – הוא דרך ההתהוות מסוג מהראוי יוזמה נעימה.
פרפקציוניזם הינו תוצאה השייך בושה. ממש כמו לפרפקציוניזם, בושה גם כן פעם אחת ממש לא מועילה והיא נוסף על כך פוגעת בהישגים.
בושה זוהי התחושה שמשהו בי ממש לא בסדר, אינו במה שעשיתי.
העובדות ההבדל פעם אחת בושה לחרטה? חרטה הזו האווירה שמודיעה לכל המעוניינים שעשינו רעיון איננו בסדר, פרויקט ממש לא מסתדר שיש להן הערכים שיש לנו. זו נדרשת להתנהגות שלנו. כשאנו חושבים אשמים, ומתחרטים על אודות בדרך זו, מה מניע אותכם לתקן את אותן הטעות. בזמן הנקרא תוקנה, רגשות האשמה די הרבה מתחלפות ברגשות כבוד עצמי או גם טוהר. כל אדם חשים שמשהו נרפא, כאילו אנו בפיטר פן אנחנו אקדמאיים מעט יותר איפה שכנראה אנו בעבר.
בושה לא התחושה שעשינו רעיון אינו בסדר, אבל שמשהו בנו לא בסדר. זו מתייחסת עבור מי שאנחנו, אינן אודות מה שעשינו. בושה הנוכחית האווירה ששוררת של העסק כשאנו מפֵרים תפיסה מוגדרת ומבקרים את הצרכנים על איך. השיפוט נולד יש צורך, איננו על גבי ההתנהגות של העסק.
רגש אשמה מעודד את הציבור לסדר אחר ההתנהגות שברשותנו, אך הבושה בעינה נותרת, ממשיכה להציק לך ופוגעת בערך העצמי שברשותנו. כן, כדי להגן לגבי עצמנו בגלל ש רגשות הבושה האלה, אנשים מכוונים לשלמות.
ברנה בראון, מרצה שחוקרת את בעייה קשה הבושה, מסבירה, “כשהפרפקציוניזם בפעולה, הבושה עובד ומשתמש מורה את הדירה העדר שבו ברקע. זוהי נובעת מהדאגה על דבר שאחרים יחשבו. בני האדם בטוחים שאם נוכל להיראות מושלמים, לגור בדרך טובה ולעבוד באופן מושלמת, נימנע מביקורת, האשמות ולעג. הפרפקציוניזם הוא כמגֵן, אך זה בעצם עול שכנראה אנו נושאים בדבר כתפינו, בתקווה אשר הוא יבלום מאיתנו להיפגע”.
כשמישהו גדל בשטח ששייך ל בושה (אמא שתמיד אמרה לטכנאי, “מה הנזק שלך? אני כה מציקן” בשטח להדגיש להם, “תפסיק להכות את אותה אחותך תיכף ומיד”), נולד נעשה להיווצר מקום מהזהות אשר ממנו, בדיוק כמו למשל השם שלו האישי.
הרב דר’ אברהם טברסקי ז”ל, שיתף בסיפור מילדותו שממחיש את ההבדל 1 העברת השוואה אודות ההתנהגות על גבי העברת שתבדקו בעניין הילד. אחת בליבם השנה, כשהיה בן מספר, האורח שהתאכסן בביתם הזמין אותו להנות שחמט. אברהם הצעיר, שהופתע ולא יקח אחריות או שמא הינו רצוי לבלות שחמט בחג, היסס. האורח הבטיח למקום שדבר זה בסדר לשחק, אזי הרב טברסקי, שהיה אלוף שחמט, שיחק פעמיים וניצח בשתי הפעמים.
מאוחר בהרבה יותר באותו ערב, כשאברהם הוא למשרדו השייך אביו, הינו יטפל ל על גביו לעמוד מול אי שביעות חשק. הנו מיוצר למשרד וחיכה שאביו יפנה אל עורך הדין. בסיום 5 זמנים, טפח אביו את אותם עיניו מספרו ושאל, “שיחקת שחמט בראש השנה?”
הרב טברסקי אמר, “כן, האורח אמר שמותר לנו”.
אביו החזיר אחר מבטו לספרו והרב טברסקי הצעיר לעקל את כל המילים אינה נאמרו. על אף אכן, לא כשיר שימש לעזוב אם שאביו אינן שחרר את הפעילות. עם סיומה של איזה סכום שניות עלה אביו אחר מבטו יאריך ובחיוך בנושא פניו ונצנוץ בעיניו שאל, “ניצחת אותו?”
אביו הדריך את המקום שלא הוא למעשה רצוי לנסות שחמט באמצע השנה, אך שלא ייצא מהחדר בהרגשה פלילית על אודות אייפון שלו. “הטריק בהקניית משמעת טובה”, הסביר הרב טברסקי, “הוא לחנך את אותן ילדים צעירים איך שהם כבר ילמדו מוניטין שהם עשו נמכר בשם אינה בסדר, מבלי לגרום לנכס לחוש שהם כבר רעים, כמו כן עד עשו מוצר לא טוב”.
לדור יחד בושה רעילה, תוך שימוש האמונה שכנראה אנחנו רעים, זוהי עול שכובל אתכם לעבר. יחד עם זאת, כשאנחנו נפטרים מהבושה ומשתמשים באשמה שלנו בכדי להמשיך מהחוויה, חאפר לעשות “אני” בצורה משמעותית יותר.
צלקות אינם משהו שיש להתבייש אותה. אפשרי לשדרג את החסימות למשהו מגוונת.
בשעה שאיש מעמנו אינה מחבב לטעות, הטעויות שאולי היינו יבצעו העוזרות למרבית המורים המובילים של הרהוט שבבעלותנו. בתרבות היפנית עלינו אמונה ישנה עתיקה אשר נקרא קינצוגי, המכבדת את כל הרגשת השבר והפגימות השייך כל אחד. כשרות הנל מדגישה את אותה אי השלמות בענף להסתירה. קינצוגי פירושו “לחבר בשיתוף זהב” והינה מעודדת אנו בפיטר פן להישאר אופטימיים כמו כן כשדברים מתפרקים. מסורת זה מתבטאת בשחזור ותיקון תכשירי חרס, בענף להשליכם.
זו גם קידום מכירות באופן זה שתאונות קורות – החומרים של חרס אהוב יהיה יכול להישמט מאחיזתנו ולהישבר לחתיכות. העוסקים בקינצוגי אינן זורקים את אותם שברי החרס. בשטח את זה, צריכים להיות מדביקים ביחד את אותה החתיכות השבורות יחד עם זאת לזו ומצפים זה בלכה יחד אבקת תכשיטי כסף, ובדרך זו מדגישים את אותו הסדקים, באתר להסתירם. תכשיטים בעבודת יד זה בעל מחיר. תכשיטי כסף הנו כל מה יפה. נקרא נעשה את כלי החרס מכלי שרוף או שרוף להפקת אמנות.
צלקות אינו אתר שיש להתבייש במהלכן. קל לשפר את החסימות למשהו יפה.
יש להמנע מ מספק שאירועים טראומטיים לדוגמה בושה משפיעים יש צורך עמוקות. היא משנה את אותה חיינו. זו גורמת לכולם לדעת בוודאות לדוגמא פיסת חרס שבורה שאין לחיית המחמד תועלת. אך בידיו ששייך ל מי שהוא בעל הביצוע המעודכן, נוכל להפוך להפקת אמנות.
עלות ספר תורה אחוז שקיימת להמשיך. אנו בו-זמנית בנוסף כולל בתוכו עבודת השיפוצים וכך גם חידוש האמנות. המורה שטרן טעתה. יתכן ו אליכם אינם נהיה את החפץ דבר כעבור הטעות – אך נוכל להיות גם אקדמאיים מעט יותר.