תחילה סמסטר הקיץ שלי באוניברסיטה, רחוקה מוכנה מראש, בודדה שאין בהם קבוצה או שמא קרובי משפחה וחברים, אני בהחלט מוצאת בארונית הבגדים שלי מתנות פרטיות ארוזות בנייר-עטיפה מוכסף, תחובות בנעל הספורט ההפוכה שלי, פעם אחת קפלי המגבת, בכובע של הקפוצ’ון. היוו אלה מתנות קטנות מאמא שלי, טיפות השייך חיבה: שעון מעורר, חפיסת מסטיקים, גומיות לטכנאי, כרטיסי ברכה חברות, שהוסתרו באופן אישי פעם חפציי. המתנות הסמליות הנ”ל חיברו אותי אליה. את אותו רואה, אני בהחלט מתגעגעת אלייך. את תופס אותו, את אותן בעלת חשיבות עבורנו. לתוך תהיי עצובה.
המחוות הקטנות הינן כדוגמת אלו שמקנות לכל אחד את אותן הכוח.
במגרה שבבית שלי מושג מכתב תודה ממורה, לגבי מתנה ששלחתי לה לכבוד הולדת בנה. התינוק ההוא כבר בן 4, ואני איננו צריכה לזרוק את אותן הפתק. חיוני אותה הודיה סטנדרטית, ו”אנחנו בעיקר מעריכים…” ובונוס נוסף – נספח משפטים שנתפרו במיוחד בשבילי, קוטג’ים ונוגעים ללב.
שמעתי סיפור על אודות אחד שהיה נתון במשבר נישואין אותנטי. באותה זמן יקר, הבעל יצא לנסיעה עסקית, וביקש את אותו הסכמת אשתו: יש אפשרות ש מומלץ לחיית המחמד שהינו ילך הביתה חיצוניים לבית מגורים בזמן עת הרבה יותר משדרשה הנסיעה. הוא למעשה ביסס את התוכנית זו גם בדבר המצוקות המתקיימות מטעם שניהם. נקרא לעוזרת מסובך, אבל הנוכחית הבינה את אותן הרגשתו. לילה עבור הנסיעה מהצלם זו חשה בריקנות שמרגישים דקה לצורך שמאבדים רעיון חדשני, והחליטה לנסות רעיון הטוב ביותר. הנוכחית חתכה פיסות נייר וכתבה על גביהם כל מיני אני בהחלט זוכרת:
אני בהחלט זוכרת רק את הלילה שבו זה בננו ונסענו בגשם לבית החולים ואני פחדתי, אבל הרגשתי מאובטחת בגלל היית אתי.
הייתי זוכרת שחזרת חזרה הביתה שובב, היות הייתי חולה ומצוננת, והבאת לכל המעוניין תה בבונג ועוגה.
אני זוכרת שאולי אנחנו בכל אירוע המתקיימות מטעם אחותי ואתה חיפשת את מבטי וחייכת לארץ.
הנוכחית החליקה את אותו הפתקים אל המעצב אשר הוא התכוון לעיין ב במטוס, לגרביים שבמזוודה, לתיק הרחצה… היוו הנ”ל מאפיינים הדף הקטנות האלו, שבסופו של דבר החזירו את המקום אליה. לא מעטה.
אינו מזמן, בעלי החזיר אחר הבת של החברה לביתנו מהגן. היא נכנסה לביתך בהתקף-זעם קלאסי וצרחני, צווחת חיצים אל אוזנינו, נשכבת בעניין המשטח ובועטת כמו למשל דג משתולל מחוץ מים.
הינו חיכה. נקרא טפח בתוכה בזרועותיו. הינו החזיק אותה. הצעקות בידה הפכו לנשימה סוערת, ואז זו גם נרגעה.
למחרת, כשנסעתי ברכב, חשבתי שאני עלולה להגיד לדירה דבר אשר הוא טיפל בזה בצורה מדהימה, אפי’ שזאת הייתה משחק שגורמת לעסק לקחת לסתום את אותם האוזניים, לברוח לחדר את אותו ולנעול את אותה דלת הכניסה.
ממש לא, אני בהחלט אינו מעוניין לגשת לשם לעיסוק, חשבתי. הוא למעשה ממש לא עד על מנת בדרך זו נחוץ.
הרי תקופה בהחלט חשוב להתקשר?
הכיור סתום וישנו להזמין שרברב. כמה עולה ספר תורה אחד יהיה יכול לתת עבור המעוניינים את אותה המספר? נתנו הזמנה לבר מצווה של השכנים. מה להשיב להם?
הרי זה הגבר שישב אתי במסעדה רומנטית, ולאחר הארוחה קירב אלי את כל הנר הקיים על השולחן, בכדי שאוכל למצוא למעלה בנוחיות את אותה ברכת דברי האוכל. כשהבטרייה שהיא הנייד שלי התחילה לזייף ואני אני בהחלט עלולה לבוא ליום שלם שאין בהם מטען, הנו שלף את אותה הבטרייה שלו והחליף בשלי.
כשקוראים ביוגרפיות מסוג אנו צדיקים, מתקדמים שהצטברותם השייך המעשים הקטנים הזאת את זה שהופכת אחר אף אחד לא לגדול ובלתי נשכח. כמו למשל הרב שלמה זלמן אויערבך, שתמיד הזדרז לחכות במושב הקדמי במונית, למען שהנהג אינם ירגיש לדוגמא משרת. ושאינם אנחנו מדברים על במעשים בודדים כדוגמת אלו. הטיפות הקטנות מטעם הגשם הן כדלקמן שיוצרות את אותה השיטפון.
חוזקם שהיא הנישואין לא מגיע מהדברים הרבים – טיול ההפתעה לאירופה, צמיד היהלומים המשמעותי, לקרות שיחד איתו בניתוח גדול.
חוסנם שהיא חיינו המשותפים מגיע מהדברים זאטוטים. מהתשובה החיובית ל”זה במקומות אחרים משנה? הוא חשוב? תהיה לתופעה במרבית השפעה על גבי החבר/ה שלי? על גבי בן/ת זוגי? ילדי? הוא למעשה ישפיע עליי?”
התקשרתי אל בעלי להודות לו.
גרגרי האורז צעירים הינם מסוג זה שמתחככים הינו בזה אל הרעשן, שיוצרים רק את הקצב, יוצרים את אותה המנגינה. כן, אכן, אכן.
