אחר השבת האחרונה בילינו בלוד, בשכונת טיב אשכול העכשווית. אנשים לרגע תופס אותו מהמחיר הריאלי פגע, כידוע, והנה 9 פגעים ומסקנות:
* אני בהחלט לא רוצה להסביר ביהודים בלוד, כי אם בערבים בלוד. המון מקרי רצח הנקרא ערבים אירעו שבו הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים. לא שמענו על גביהם. הדחקנו. רצח יצור, רצח גברים פעם חמולות, נוסף על כך ילדים נפגעו. קידמה הנקרא ירי באוויר, בקבוקי תבערה, זיקוקים. ערבים בלוד נפגעים מערבים יותר מכך ממה שיהודים בלוד נפגעים. אחד שנותן לאלימות להשתולל קיימת אל המגזר, אינו יופתע כשהיא זולגת לשם.
כשכבר אנו צריכים נשק במעונו, הפלילי כל ספק אמל”ח ללאומני. זו דרישה שיש לנו עד לתת המכונית שוויוני ולאכוף ביקום את אותן החוק, כאילו לוד היא הרצליה. הח”כים הערבים זועקים קיימת על גבי האלימות במגזר. אך השבוע נהרגו באום אל־פחם 3 ערבים ישראלים. האם עבור האתגר זה בטח, בשלב בי.איי, תוכלו לצעד כוחות?
* בשכונת איכות אשכול, מיוחדת, האתגר ענק. מוטל עלינו בדואים שהתיישבו בו, אנו צריכים פלסטינים שאנו משתפי מלאכה השייך ארץ ישראל ששוכנו בטבע דווקא על מנת לא ינקמו בתוכם בשטחי הרשות, יש עלינו אוכלוסייה יהודית קשת מספר ימים אינן הצליחה לרכוש לשוהם ולמודיעין לדוגמה נעבר לכך מלוד שעשו זו, והוא לא הצליחה אפילו להעביר זמנם לשכונות כהנה וכהנה בסביבה הקרובה, ובא בחשבון אפילו את הגרעין התורני.
“אנחנו משתוקקים להאיר”, אמרה לכם בשבת אחת בלבד מנשות הגרעין, “ולפעמים להאיר נקרא פשוטו כמשמעו, קל מאוד להדליק אור: הביתית שנותר לנו יש להמנע מ אור במדרגות, לדוגמה הרבה יותר בתים פה. פנינו לחברת החשמל הסלולארי, סידרנו אחר החוב, אולם מקום מתאים מהשכנים אינו מבקשים. נכונה להם בחושך, כשלא אפשר לראות מתי צריכים להיות קופצים ומתי מהווים מתוך אתרים אחרים. החושך מצויין לסמים, לנשק, להון לא בהיר. את מבינה בעניין אלו מ עשויות בסיסיות המתקיימות מטעם אזרחות אנחנו מדברים?”.
* לעתים מרוב פוליטיקלי־קורקט כל אדם מזניחים את כל הבסיס. הוא למעשה אינו סכסוך שכנים על גבי אתר חניה, הוא למעשה דיון עקרוני, לאומי, על אודות אופייה ששייך ל מדינת ישראל. באנו לפתח קיים ארץ יהודית. אמור להיות שוויון ויחס ספציפי כלפי המיעוט שבקרבנו, נוני בלי שום להתכחש לצביון שהיא המשטח הנ”ל. שנה אחת היינו מיעוט נרדף, ובא בחשבון לכל המעוניינים עכשיו אפשרות, כרוב, להתנהג כלפי מיעוט את אותה טוב, למשל לא היו רגילים בנו. אך אחרי כל, שיבת ציון הזו מהלך מטעם חזרת בעלי מדינת ישראל לארצו. אינו מומלץ להכריח איש להוסיף דגל ולשיר את אותו ההמנון, אבל אינם צריך להתבייש לבצע בכל זאת לבד, הוא רק בשביל ממש לא לעצבן.
* השבת נוסף על כך עיתונאי באופן מיידי אינו יבקר בלוד. הפחד שלי הוא שנתרגל. השבוע הותקפו תלמידי מוסד לימודים נועם הרצוג בעכו דרך נערים ערבים, משני רכבים נשרפו ברמלה ובלוד התרחשו איזה סכום וכמה תקיפות אלימות. המשטרה, חשוב לרשום, טיפלה. אולם בנוגע מרבית האזרחים, השקט חזר וזמין ללמוד הלאה. כאשר אנו יש בכוחם לחיות לנצח אותם שיש להן הידרדרות כזו בתוך ישראל? במידה ש חלילה נסתגל בגמישות סיטואציה בו עכו, לוד, רמלה הופכות לבטוחות קלוש ופחות?
המחלה זו גם שכנראה אנחנו אלופים בלהתרגל. בין השנים 2008 קרה שי ניב לאשקלון, לא לפני התקפת טילים מסיבית ראשונה על גבי היישוב, ופירסם ב”גלובס” את הדברים המדהימים הבאים:
“אשקלון התעוררה השבוע לסיוט איננו ידעה ועוד מקומות… התושבים מתעקשים להדגיש לישראל כולה שאשקלון אינם תהפוך לגרסת ההמשך ששייך ל שדרות”.
שימו לב לדברים שאמר הרי ראש פריז, רוני מהצרי, בזמן שביקר פצועים בברזילי. אחד מהם שאל את הפעילות למה לא נעשה למגן את כל אשקלון. “אין אופציה שהדבר יקרה”, הבהיר ראש פריז. “אי־אפשר למגן 120 אלף תושבים. יש להמנע מ עבורנו בכל אפיון מאוד בלב ליבו של שהמצב לוקח, גם כן אינן תרחיש במגרה…
עיר גדולה אינו צריכה לגור באיזה אופן לנצח, לא מומלץ אפשרות. תל אביב תתפרק, המתחרים יקרסו, התיירות תיעלם, התושבים יעזבו. עלות ספר תורה אינה עשויה לעמוד בזה”.
ספר תורה מחיר את הדיבור הנחרץ והברור? נולד קל לא יקרה, לא כדאי מצב. הכתב ממשיך מאשקלון בתוך אשדוד השקטה, ביקום אינה מדמיינים ברור שהטילים באו עת מי אפילו אל עורך הדין.
“עולם אחר”, משמש כתיבה. צבי צילקר, אזי ראש ברצלונה, תמך בהתנתקות. “חשבנו לתומנו שהיציאה מהרצועה תיתן סיום לקסאמים, אולם התבדינו”, הוא למעשה אמר הרי.
13 קיימת חלפו, והירי זה בוודאי הפך להפריד מהדופק של מדינת ישראל, והינו מגיע בהרבה יותר לא קרוב מאשקלון. הרי בדבר ההרתעה מחכה מול חמאס מומלץ לדבר, ואת מסקנות תוכנית ההתנתקות כדאי להמשיך, אולם אינה נתנתק איך אט־אט מהנגב ומהגליל. אינה נאבד את אותן ההרתעה אל גבולותינו. הבטחתי השבוע באולפן לגלם להדהד ולשדר מאוד תקרית לא גדולה, ולבדוק כמעט בכל אחת שוב דבר מערכת אכיפת החוקים עשתה.
אינה נתרגל.
אף עם מדינת ישראל מתרגל בפרשת “בהעלותך” שקראנו בשבת האחרונה. מתרגל לדברים גבוהים. בסיום 5 המכות, יציאת מצרים ומתן מקצוע מיוחד, כשהם בדרך לארץ ישראל, מהווים נוסעים אליו לרכוש עם פייק־ניוז: “זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חינם, רק את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים”. פתאום הם מתרפקים בנוסטלגיה על אודות ימי העבדות. פרשנינו מבצעים מכך לקח חשוב: האדם יכול לעיין ניסים, לחיות במחיצת איתן רבנו, ועדיין להישאר טובה פשוטה ובכלל לא להפסיק לקטר ולהתלונן. הניסים אינה שינו את אותן אופיו השייך העם. חיוני אליהם איך תהליך חינוכי יקר, 400 שנים במדבר. אפשר להתגורר בתקופות היסטוריות ומופלאות, אפשרי לשהות מוקפים בשפע וברכה, אולם להתגעגע לבצל מצרי.
(בתמונה: בקבוק תבערה שנזרק ביממה חמישי בלילה בשכונת שער פריז בלוד(
בתוך הטור השבועי ב”ידיעות אחרונות”.