בהיותו בן 3, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, למקרה שאחי ואחותי התעופפו לשיעורי הפסנתר שאליהם, ואני התינוקת, נשארתי חיצוניים לעניין. יש אפשרות ש כרמז לעתיד המזהיר שציפה לנו כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף גם בשיעורי הפסנתר. ובשיטה זו הייתי צועדת כל שבוע להמשיך פסנתר, בעלי אחי ואחותי.
בערך בהיותינו בני 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית “פינת ליטוף”, בה הקטנים יכלו לבוא ולהתנסות בכל מיני התכשירים של נגינה. הרי פגשתי לראשונה רק את איך שעתיד היווה לשפר לאהבת חיי: הכינור. יחד עם זאת היתה זוגיות ממבט אקדמי. כבר ידעתי שאני אלמד לנגן לגבי הכלי הקסום הזה.
תמלול הקלטות חינם לאחור, אני אינם זוכרת לרוב מהחיים שלפני הכינור. טרם הגיעם לגיל 8, בחרתי את מטרת חיי: אני אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לילדים קטנים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי היוו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, הייתי תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן נקרא היום שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והטכנאי ליווה ההצעה לחטיבת הביניים ולתיכון. לכאן אינו אשכח מה הקהל נעמד על אודות רגליו והריע עבורנו בפעם הראשונה בתוכה ניגנתי כסולנית. הוא קרה כשלמדתי בכיתה ח’. סופי השבוע שלי, ורוב זמן רב רק את הלימוד כל שבוע, שימשו עמוסים בתזמורת האורחים הצעירים. העתיד נראה מבטיח וללא ספק.
חלום מנופץ
בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בליבם שנות העשרים לחיי, כל זה השתנה בן שניה. יצאתי מהסטודיו שבו הוא מתעניין שלי, ונהג פנה שמאלה בתוך האוטו שלי, ובאותו הרף עין, באותו זמן שהיא התנגשות, מסלול תחולת החיים של התחלף לאורך זמן. מהו שעמלתי להמציא אותו ממחיר השוק תוחלת חיי, נעצר בעזרת במדינה תאונה.
רק מעט זכור לכל המעוניין מליל התאונה. במהלך עם הזמן ראיתי פלשבקים מעורפלים שלה. אני מוצאת את באופן עצמאי מצטמררת כשעברתי לתחום אורות מהבהבים או אולי שברי מתכת מחוצים בצידי האפשרויות ובכבישים המהירים. אחת קרעי הזיכרונות המועטים שיש עבורינו, הייתי זוכרת את איש החילוץ באופן כללי עבורינו, “אוי מותק, בתוך תסתכלי אודות העור הזאת”. ואני זוכרת שהסתכלתי. ידינו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, באופן שהיא S בענף הנקרא יד. הייתי זוכרת גם כן אחר הנסיעה באמבולנס, מהם צרחתי שוב, “אני כנרית! אני בהחלט כנרית!” הכאב היה כאין וכאפס בעוד המציאות אינה יכולתי להניע אחר בידי.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם ידינו אינן נותרו יותר מזה מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו להעיף למקרה מהווים נעצו ברגים באופן מעשי. הוא ניתוח אף אחד לא. ניתוח של אחר. די הרבה פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. הרוב פיזיותרפיה. תהליך כירורגי רביעי. הכאב אורכו של בעוצמה ענקית. אני בהחלט חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל הכתלים מולי מןשפעים שלטים שמזכירים: “כל זמן שמבוזבזת להרוויח רעיון את אותו נתפסה היא שעה של תרגולים”, ושם אני יושבת, סחוטה או אולי העצם. הכינור שלי מושג בנושא השולחן, בנרתיקו היוצר בעבודת יד באיטליה. שיש עת בם הבטתי שבו בקנאה, מספר פעמים כהנה וכהנה הוגנת בכעס.
הטראומה המתקיימות מטעם התאונה מגיעה לידי סמל באספקטים יודעי דבר – עד בכדי באופן זה לא מצאתי גורם לגור בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. תמלול הקלטות לבית משפט הכינור, אינו הינו לי שום דבר. אינם יכולתי לבחור רק את הצער על אודות האבדן של מיהו שהייתי. אינן מצאתי מצוקה בכלום, הרעבתי אחר באופן עצמאי או גם קהות חושים – פשוטו כמשמעו. היווה עבורינו הרבה יותר אתם יכולים להתמודד בשיתוף הרעב, נותן בעלי השפעות השייך מה שקרה לזרועי.
אך דבר חשוב בתוכי אינו השלים יחד עם הנסיעות התכופות לבית החולים בשל האנורקסיה. אי בתוכו מקיף מבפנים, אינו יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין מוטל עלינו תכלית לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף אחר נוזלים האינפוזיה לזרועי, וחוטיו של אייפון הא.ק.ג זוחלים על אודות מהותי, ניגש אליי מומחה בתחום מבוגר ואמר, “אני עובד ברפואת חירום בסמוך 20 שנים, ומעולם אינן ראיתי בדיקת דם מהסוג. לא רצוי לכם בכל נושא למה הלב שלנו ועוד מקומות פועם”.
ובאמת, נוסף על כך הייתי אינה הבנתי יחד עם זאת. לצורך ביצוע קיימת אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי אפשרי לאחות בברגים ובמסמרים, אבל ללב השבור שלי – לזאת לא קיימת תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, אף המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו השניה ראיתי הבהוב מטעם נוכחות הא-ל. למה הלב שלי עוד פועם? חזור בה הרגשה מטרידה, יעד טובה יותר יותר?
הקונצרט אחריו
אילצתי את אותם פרטית להמשיך הלאה, לפתוח יחדש ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את פרטית בצורה פיזית – ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לחקור את אותו שורשיי היהודיים. יצא שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הן אחר חוקי הידע ואלו את אותו הלכות הכשרות, את אותם החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה עת הסתבר לי לצערי שלעולם אינו ישובו אלינו העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לי לחזור לקריירה שלי. לאחר הניתוח השישי הכאבים שימשו וכולי חזקים. רוב הנחיות היומיומיות שימשו את מעלותיה דמעות בעיני. ליטוף הכלבים שלי היה מאפיין לכל המעוניין לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בחברה בה עבדתי כפקידה, גרם לי ייסורי תופת. מספר שנה אחת לאחר התאונה, הייתי מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף עורינו, שמשמעותו איחוד מהראוי עצמות כף ידינו הזעירות לעצם פעם אחת מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי בתבנית עצם עורינו. לארץ איננו כיבוד להניע יאריך אחר מפרק כף העור. חוסר היכולת שלי לנגן אינו יהווה יעיל דאז לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר בדבר היכולת הפיזית להניע קשת בנושא המיתרים.
בלילה שלפני הניתוח, אמא שלי הגיעה ממרחק אדיר כדי להיות באופן אתי. זו התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את אותם הכינור למען להיפרד אשר ממנו בפעם האחרונה. לראשונה מזה עשר קיימת, שלא היוו מסוג זה הניואנסים שחסרו בנגינתי, או לחילופין הזיופים זאטוטים שהכינור שלי הפיק. לראשונה בחיי זה מהר ממש לא היווה בעייה קשה מסוג ניסיון לנגן אחר צ’ייקובסקי בהחלט מושלם. באותו רגע, היתה בפתח דווקא זוגיות עצומה שאבדה. הנל היתה פרידה. ניגנתי עם שלוש זמן ניכר, כשאני חיה מאריך אחר עשרים הזמן בעת האחרונה ברשתות, והקשבתי לבכי השקט שהיא אמי מבעד לקירות חדרי.
הניתוח הצליח. סיימתי את אותן לימודיי בדירה הספר למשפטים. במקביל, התחלתי לשמור מצוות ולשמש כתובעת מתחילה. הפכתי לאיש מקיף. קיבלתי זמן שמתאפשר שנייה לדור, והתחלתי לראות את חייו אחר. הבנתי שלהיות כלואה באזור אימונים עם 5 שעות ביום אחד ולהביא את הקונצ’רטו השני לכדי גדולות, על מנת שאוכל לזכות בתפקיד הסופי, הנו שלא נקרא מלעבוד מושלמים. אני מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. הייתי אומרת לאלו שאסור במדינות שונות בעולם סביבה לדוגמא להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אך הבהירות החדשה גילתה לכם המבנה משתנה הנקרא קישור – לצחוק ולבכות בעלי חברים וקרובי משפחה רציניים.
הייתי זוכרת מהם הייתי אומרת בעודנו כלת שמחה שאולי אנו נשנה רק את הטבע בידי התענוגות השייך המוזיקה. ציטטתי את כל תורו לדוגמא תנ”ך, המוזיקה היתה עבורי תפעול מפחית בכל היאוש שבחיים.
הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים מוטל עלינו עבורנו תוכנית נבדל לשינוי. חיוני לנו חיי אדם שלמים בקדושה ששייך ל המצווה של, ואני מאמינה שכך אני בהחלט יכולה לעזור לשפץ את אותה העולם בדרכים יותר מזה משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי ליצור האמנות לשלמות תיכף ממש לא מניעה ההצעה, ובמבט לאחור, אני שם לב שבה יסודות הנקרא שקיעה אגואיסטית עצמית. מוניטין, אני בהחלט יוצאת מעצמי לעיין את אותם הסובבים אותך, מקפיד לדאוג מי כדאי בייביסיטר או שמא מיהו זקוק לחלה יום יומי. תרומותיי משפיעות על גבי היום ששייך ל אחרים ניכרת וכולל.
שש וחצי שנה אחת לא לפני התאונה, אני בהחלט חושבת שאני מאד ברת מזל. אני בהחלט מרגישה שאני חיה, במלוא פירוש המלה. אנו צריכים עבורינו פירמות, כל אדם אופות ומבשלות בשיתוף בכיף, אני בהחלט עוזבת לטיולים, ורצה בחדר הלילה הצלול. אני בהחלט מתמעטת לבצע רכישה של עם הכלבים שלי ומשחקת עימהם, בשטח שאנו ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להפריד את אותה האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, והוא לא נפרד כשמות.
יש עלינו זמן קבוע עליהם הייתי מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים, בתוכו נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אולם במרבית עת אני קמה ומודה לקב”ה שנתן לכם נשימה וחיים חדשניים. כמעט בכל ימים, הייתי מברכת את אותו אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה מקצועי בלבי שהחירות הגיעה אלינו מתוך הרגישות הרבה של, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לערוך את אותם תוחלת חיי ולהפכם לסימפוניה חיה.
