יש מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ’ופרים לזאטוטים בשביל לתגמל בכל זאת לגבי הישגיהם: בספורט, בלימודים ואף על גבי המצווה של או שמא אמירת תהילים. הדבר וההיגיון מקובלים כולו, אך יש צורך בתרבות היא וגם סכנה. בכתבה מחייב שקראתי בתקופה האחרונה, שנקרא “טוב להפסיד”, מבקרת אשלי מרימן את אותם ההרגל הנפוץ להבטיח לילדים קטנים די הרבה פרסים בעניין עצם השתתפותם בספורט. ובשיטה זו הזאת כותבת:
“עם חזרתם המתקיימות מטעם זאטוטים ללימודים בסתיו הנו, ובחירת החוגים אשר בהם מהווים ישתתפו בשנה באזור הקרוב, הוריהם חושקים לא לשכוח את אותם השאלה הבאה. או הילד של העסק שלכם נהנה לנסות כדורסל אם להתעמל, שאלה את אותן מארגן החוג: ‘אילו צאצאים מקבלים פרס?’ או גם הפתרון תהיה: ‘כל צעירים חווים פרסים’, כדאי לחפש חוג את אותו. בין, פרסים היוו העובדות נדיר. חיי האדם פרסי השתתפות ושבחים מהווים בערך נתון מובן מאליו, כשכל הזמן מרגיעים את הילדים שכולם מנצחים…
“פו ברונסון ואני בילינו קיימת בדיווח על אודות בעיה שנגרמת על ידי השבחים והפרסים בעניין הילדים. התורה חד. פרסים הם כוח מניע מצוין, אבל הכרה שאינה פוסקת אינן מעודדת את אותן זאטוטים לנצח. במעבדה, זאת מאפשרת להוביל הנל לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, דיצה שילדים מגיבים אם מעולה לשבח; צריכים להיות מקבלים למצוא שהם כבר מוכשרים, מבריקים וסוגים נוספים. אך עם תום שבח כזה לגבי הכישורים המוטבעות אשר בהם, יכולים להיות קורסים בעלי ההיתקלות הראשונית בקושי. וכשהם מדוכדכים בעקבות הכישלון, יכולים להיות קובעים שאנו מוצאים לנכון לרמות נותן להסתכן בכישלון נוסף”. (הניו יורק טיימס, 24 בספטמבר, 2013).
אני בהחלט גדלתי בתרבות הפרסים זאת. מהמחיר הריאלי ילד בקבוצת הכדורסל לצעירים, קיבל שחקן כדורגל קטן מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי מובן, שצברו על השידה שלי יותר מידי שנה אחת. מיועד ששיטת ה’פרסים לכל’ פגעה במוטיבציה של החברה להשקיע במשחק את כל מלוא המאמץ. ‘פרסים לכולם’ לימדו את הצרכנים לעזוב בזמני תסכול. בסקטור ללמוד את אותו אמנות ההתמדה, אנשים התייאשנו ברגע שהתעייפנו. היינו יודעים ללמוד לנקות מהשולחן את אופציה לוותר.
אני בהחלט זוכרת את הקיץ בתוכה למדתי אותם בעצמי. הייתי אזי בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות בשיתוף סוציולוגי מקסימלית. בהתחלה תמלול הקלטות בעברית . אבל כל אחד הראינו לנכס את כל המפות, את מקומות החנייה המתוכננים של החברה שלנו, ואת מאגר הגה שניקח איתנו, והם הסכימו נטולי התלהבות יתר. אני בהחלט זוכרת את אותן טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, יחד עם אוהל בתא המטען. הייתי זוכרת איך ריח השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו הוא למעשה בזה. היינו בדרכנו, ובאמת איננו בכל שינה לכם להיכן.
רמה קלילה זאת נמשכה עד שהגענו לחניון ה-1 וגשם התחיל לרדת. אפילו, האוהל שבבעלותנו נמכר בשם אל מול מים, נוני כעבור 45 רגעים הנקרא מאמצי בנייה עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר ראוי את אותו העניינים, התחלנו לתהות זרה עדיף במיטה במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו יחד עם זאת בזו מלבד לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים לחלוטין. אינה רצינו להשפיל את אותו עצמנו ולישון במכונית תיכף בטיול הארוך הבכור של העסק, אזי המשכנו לשחק, כשבכל רגע לא מטופח הופכת בוצית בזמן האחרון והאוהל רטוב יותר.
ובכל זאת הצלחנו להתקדם לאט. בשלב מסוים, משפחה חביבה שחנתה לידינו הציעה עזרה, ובתוך בערך כמה זמנים, סיימנו. האוהל של החברה יש איתנה. מאוחר הרבה יותר באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה המתקיימות מטעם האוהל, והרגשתי כיצד בעזרת טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב מטעם ביטחון עצמי חדש.
למחרת ביום, יצאנו בדרכנו אל ההר חתימה תכננו לטפס. המסלול נקרא ארוך ומאתגר. בראש, הגענו לקטע צר שדרש מכם להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. חברת טובי ניקיון ואחזקה שלי רצתה לחזור, אבל יצירת האוהל בגשם השוטף התחילה לשנות דבר חשוב בתוכי. “אנחנו רמות לבוא לפסגה. אנו מיומנות וידע לעבור את זה”.
כשטיפסתי את כל החלק התלול האחרון ששייך ל המסלול, הרגשתי אינטימית השייך בהצלחה. ישבנו בנושא הסלע היקר ביותר וספגנו את אותם התענוגות החודר. ואז שמענו אחר האנחות. בהתחלה חשבנו שזה מי שהוא בעל חיוניים שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. אולם כשירדנו בשביל לבקש, ראינו אותו: גבר זקן שוכב על גבי הסלעים. היווה לטכנאי חתך גדול אודות המצח, והמון דם סביבו. לצורך ביצוע מספר דקות עמדנו ביקום בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי את אותם הסווצ’ר שבתרמיל שלי למען לחבוש אחר ראשו, בעוד שחברתי שלפה אייפון נייד לא חדש וכבד, שההורים שיש לנו התעקשו שניקח איתנו במידה ש חירום. לצורך עבודת השניה ארוכה לא נראה צליל חיוג, נוני את אותן איך הוא למעשה עבד. הוצאנו את אותם המפות, סיפקנו למוקדן החירום את בלוח המסלול, והסברנו שאולי היינו על אודות הפסגה. הרגענו את אותם המטייל הפצוע שהעזרה באופי, וחצי עת אחר על ידי זה כשהשמש התחילה לשקוע, זה לדירה הליקופטר שיש להן פרמדיקים.
מאז, קרה עבורינו לחשוב בנושא על ידי זה מבחר גדול של. מה נמכר בשם מנקה או שמא היינו נשברות וחוזרות בלב המסלול? נוספת היינו בונות את אותו הביטחון העצמי של העסק, בהתעקשות להוסיף את האוהל בגשם השוטף. או היינו נכנעות לתסכול – הדיירים והאורחים זה בהחלט היווה מסוגל למות ללא עזרה בעניין פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו את הציבור באיזה אופן לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל – ידעתי שתמיד אזכור את אותה שביב הביטחון העצמי החדש הזה. למדתי אחר הכוח הנקרא שלא להתייאש. גיליתי איך המאמץ הופך לפרס בנפרד .
על כן, מרגשת בכל מסקנתו ששייך ל הכתבה הנזכר לעיל, ומסיבה זו הייתי רוצה לשוב ולצטט אותו: “בסופו של דבר, או ילדים צעירים וודאיים שהם כבר יזכו גמול באופן אוטומטי, מה ידחוף בכל זאת להשתפר? למה לטרוח להמשיך מיומנויות השייך פתרון בעיות, כשלא דורשים להתגבר על אודות על כל מכשול? האלו אני מאמנת בייסבול, אני בהחלט מודיעה כבר בפגישה הראשונה שיהיה דווקא 3 פרסים: הצטיינות רחבה, ההתקדמות הרצינית ופרס בדבר רוח ספורטיבית סופר. ואז הייתי מושיטה לצעירים רשימה השייך נתונים שהם כבר יצטרכו להרוויח בשביל לזכות בפרסים האלה. הם ככל הנראה ידעו בסמוך מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, אישיות והתמדה יזכו להערכה”.
בחיים, אנו בפיטר פן מפסידים קורה שאנחנו בהרבה קרובות עוזר מנצחים. אנו בפיטר פן פוגשים במכשולים לפעמים הרבה יותר קרובות, מאשר עוברים במסלולים כלים. כל אדם מאתרים את עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ועל שפתם המתקיימות מטעם מצוקים תלולים, ואנחנו מבכרים לביטחון העצמי שמגיע תמיד מתוך מאמצינו האמיתיים. במונחים תמלול הקלטות חינם , הגמרא אומרת: “יגעת ושאינם מצאת – בתוך תאמין” – מכיוון ש בגדול הוא למעשה סימן איננו יגעת יספיק. תמלול הקלטות לבית משפט עלינו לנו הבטחה להצלחה רוחנית או שמא נשקיע אחר המאמץ המרבי. מפני שעמוק בחלל, אתם אינה מזמינים את אותו הפרס – אלא אף את אותו האתגר. אתם מתעניינים ב לשבת על הסלע היקר מאוד בפסגה, ולדעת שגם או לקח לכולם לרוב הרבה זמן לטפוח אליהם, כל אחד התמודדנו, התעקשנו והתמדנו אם שהגענו לפסגה.
החיים הם לא הוא רק להגיע למטרה מטעם משחק הרשת, אפילו לשחק בכל מקום הכוח עד לסוף.